אפשר להכיר מילים שמתארות אדם, פעולה וחפץ, ועדיין לא לדעת איך לחבר אותן למשפט. הדקדוק האנגלי מסביר את הקשרים האלה: מי עושה משהו, האם הדבר קורה באופן קבוע או מתרחש עכשיו, לאיזה חפץ מתכוונים, והאם מוסרים מידע או שואלים שאלה. המטרה המעשית שלו היא להבהיר את מה שאתם רוצים לומר.
בתחילת הדרך, הקושי הוא לעיתים קרובות לא כלל מסובך אחד, אלא כמה החלטות קטנות באותו משפט. האם צריך is או does? האם הפועל זקוק לסיומת -s? האם לפני שם העצם צריך להופיע a או the? לימוד השיטה בסדר הגיוני מקל להבין את ההחלטות האלה.
המדריך בונה את הבסיס הזה צעד אחר צעד. הוא מציג את יסודות הדקדוק האנגלי שנחוצים כדי לתאר את עצמכם, לדבר על אירועים יומיומיים, לבקש מידע ולחבר רעיונות פשוטים. זו אינה רשימה של כל החריגים. כל חלק מסביר מבנה ומציג לידו דוגמאות, כדי שתראו גם איך המשפט בנוי וגם מדוע משתמשים בצורה מסוימת.
התחילו ממבנה המשפט באנגלית
במשפט חיווי רגיל, הנושא מופיע בדרך כלל לפני הפועל. הנושא מציין על מי או על מה מדברים במשפט; הפועל מבטא פעולה או מצב. אם לפעולה יש מושא, הוא מופיע בדרך כלל אחרי הפועל. במשפט Maya reads a message. (״מאיה קוראת הודעה״), Maya הוא הנושא, reads הוא הפועל, ו־a message הוא המושא.
סדר המילים נושא משמעות. במשפט The dog follows the boy. (״הכלב הולך בעקבות הילד״), הכלב הוא זה שהולך בעקבות מישהו; החלפת הסדר של שני שמות העצם תשנה מי הולך בעקבות מי. גם בעברית נפוץ הסדר נושא–פועל–מושא, אבל לא כל שינוי סדר שנשמע טבעי בעברית אפשרי באנגלית. התחילו בזיהוי הנושא והפועל, ואז הוסיפו את המידע הדרוש להשלמת הרעיון.
לא כל משפט זקוק למושא. The baby sleeps. (״התינוק ישן״) הוא משפט שלם, ואילו The baby is tired. (״התינוק עייף״) משתמש ב־is כדי לחבר את הנושא לתיאור. במשפטי חיווי רגילים ושלמים באנגלית, הנושא בדרך כלל חייב להופיע במפורש: It is cold. (״קר״) כולל את it, אף שהמילה אינה מתייחסת לחפץ מסוים. בעברית אפשר לעיתים להשמיט את הנושא, למשל בצורות רבות בעבר ובעתיד, אך אין להעתיק את ההשמטה לאנגלית. משפטי ציווי הם חריג נפוץ: Open the window. (״פתחו את החלון״) פונה למאזינים בלי לציין במפורש you.
כינויי גוף: נושא, מושא ושייכות
כינויי גוף מאפשרים להתייחס לאנשים ולדברים בלי לחזור בכל פעם על שמם. הצורה שלהם יכולה להשתנות לפי תפקידם במשפט. צורת הנושא מופיעה בעמדת הנושא; צורת המושא משמשת אחרי פעלים רבים ואחרי מילות יחס. במשפט She knows me. (״היא מכירה אותי״), she הוא הנושא ו־me הוא המושא. החלפתם ב־her וב־I לא תשמור על המבנה התקין.
| נושא | מושא | צורת שייכות לפני שם עצם |
|---|---|---|
| I — אני | me — אותי, לי | my — שלי |
| you — אתה, את, אתם, אתן | you — אותך, אתכם, אתכן; לך, לכם, לכן | your — שלך, שלכם, שלכן |
| he — הוא | him — אותו, לו | his — שלו |
| she — היא | her — אותה, לה | her — שלה |
| it — הוא, היא, זה או זו, לרוב לדבר שאינו אדם | it — אותו, אותה, לו או לה | its — שלו או שלה, לרוב לדבר שאינו אדם |
| we — אנחנו | us — אותנו, לנו | our — שלנו |
| they — הם, הן | them — אותם, אותן, להם, להן | their — שלהם, שלהן |
העמודה האחרונה מציינת למי שייך הדבר או למי קשור האדם שעליו מדברים: my friend — החבר שלי, their house — הבית שלהם. צורות אלה באות לפני שם עצם באנגלית, בניגוד לצירוף העברי הרגיל עם ״של״ אחריו. השוו בין This is my bag. (״זה התיק שלי״) לבין This bag is mine. (״התיק הזה שלי״): mine עומד בפני עצמו. השתמשו ב־my bag, ולא ב־the my bag. עם שם של אדם אפשר לציין שייכות בעזרת 's: Maya's bag — התיק של מאיה.
You יכול לפנות לאדם אחד או לכמה אנשים; ההתאמה הרגילה של הפועל נשארת זהה, בלי ההבחנות של העברית בין מין ומספר. They יכול להתייחס לכמה אנשים או דברים, ומשמש גם לאדם יחיד, למשל כשמגדרו אינו ידוע. גם אז משתמשים בצורות כמו they are ו־they have. למדו כינויי גוף בתוך משפטים שלמים, ולא רק כרשימת תרגומים מנותקת.
הפועל להיות בהווה
הפועל be, ״להיות״, מחבר את הנושא למידע על זהות, מצב או מיקום. בהווה משתמשים ב־am עם I, ב־is עם he, she, it ועם שם עצם יחיד בתפקיד הנושא, וב־are עם you, we, they ועם שם עצם ברבים בתפקיד הנושא. הבחירה תלויה בנושא, ולא במילה הקרובה ביותר לפועל.
במשפט My sister is a doctor. (״אחותי רופאה״), is מחבר אדם למקצוע. במשפט We are tired. (״אנחנו עייפים״) הפועל מחבר אנשים למצב, ובמשפט The keys are on the table. (״המפתחות על השולחן״) הוא מציג את המיקום שלהם. בעברית בדרך כלל לא משתמשים בצורה של ״להיות״ במשפטים כאלה בהווה, אבל המשפטים התקניים האלה באנגלית זקוקים ל־be. גם ציון גיל משתמש במבנה הזה: I am twenty. (״אני בן עשרים״ או ״אני בת עשרים״).
לשלילה, הוסיפו not אחרי הפועל: She is not ready. (״היא לא מוכנה״). לשאלה, העבירו את הפועל לפני הנושא: Is she ready? (״האם היא מוכנה?״). אל תוסיפו do למבנה הזה. צורות מקוצרות כמו I'm, isn't ו־aren't נפוצות בשיחה ובכתיבה לא רשמית.
Be אינו מילה שמוסיפים לפני כל פעולה. המשפט I work. (״אני עובד״) אינו זקוק ל־am. המשפט I am working. (״אני עובד עכשיו״) הוא מבנה אחר ותקין, שיוסבר בהמשך. I am work. הוא שילוב שגוי של שני המבנים.
שמות עצם: יחיד, רבים וכמות
שם עצם ספיר יכול לציין פריט נפרד שאפשר לספור: כרטיס אחד, שני כרטיסים. סיומת הרבים הרגילה היא -s, אבל כללי הכתיב משתנים: box–boxes — קופסה וקופסאות, city–cities — עיר וערים, boy–boys — ילד וילדים. יש גם צורות רבים חריגות, כמו child–children — ילד או ילדה, וילדים. אין להוסיף גרש רק כדי ליצור צורת רבים.
שמות עצם שאינם ספירים מתנהגים אחרת במשמעויות הרגילות שלהם. Water — מים, information — מידע, ו־furniture — ריהוט, בדרך כלל אינם נספרים ישירות במשמעויות האלה. אומרים some information — מידע כלשהו, ולא an information. כדי לספור כמות או יחידות, מוסיפים שם עצם ספיר מתאים: two glasses of water — שתי כוסות מים, או three pieces of furniture — שלושה פריטי ריהוט.
השאלה אם שם עצם ספיר תלויה בשימוש במילה ובמשמעותה, ולא רק באפשרות לספור את החפץ במציאות. לאותו שם עצם יכולים להיות שני השימושים: chicken יכול לציין בשר עוף, ואילו a chicken מציין תרנגולת אחת. מילון ללומדים יכול לעזור לבדוק את המשמעות הרצויה. אל תניחו שהדפוס באנגלית זהה לעברית: למשל, ״מים״ בעברית בא בצורת רבים, אך באנגלית שם העצם המקביל במשמעות הרגילה אינו ספיר.
Some מציין לעיתים קרובות כמות לא מוגדרת במשפטי חיווי: We have some rice. (״יש לנו קצת אורז״). Any נפוץ בשלילה ובשאלות ניטרליות: We don't have any rice. (״אין לנו אורז בכלל״). אלה דפוסים נפוצים, לא כללים מוחלטים: כשמציעים משהו, משתמשים לעיתים קרובות ב־some, כמו ב־Would you like some tea? (״תרצו תה?״). בשאלות על כמות, השתמשו ב־How many tickets? (״כמה כרטיסים?״) עם שם עצם ספיר ברבים, וב־How much water? (״כמה מים?״) עם שם עצם שאינו ספיר.
תוויות יידוע ואי־יידוע
תוויות עוזרות למאזינים לזהות לאיזה שם עצם אתם מתכוונים. השתמשו ב־a/an עם שם עצם ספיר ביחיד כשמציגים פרט אחד מתוך קבוצה בלי לזהות אותו עבור המאזינים. בעברית אין מילה נפרדת שמקבילה לתווית אי־היידוע הזאת. השתמשו ב־the כשהמאזינים יכולים לזהות את האדם או הדבר שאליו מתכוונים; תפקידו דומה לעיתים לזה של ה״א הידיעה, אבל השימושים אינם תמיד זהים. במשפטים I bought a lamp. The lamp is blue. (״קניתי מנורה. המנורה כחולה״), המשפט השני חוזר למנורה שכבר הוצגה.
זה לא רק כלל של אזכור ראשון לעומת אזכור שני. אפשר לשאול Could you close the door? (״תוכלו לסגור את הדלת?״) בלי להזכיר את הדלת קודם, אם ברור באיזו דלת מדובר. בחרו a או an לפי הצליל שבא אחריהן, ולא לפי האות הכתובה: a university — אוניברסיטה, מפני שהמילה שאחרי התווית מתחילה בצליל /j/; an hour — שעה, מפני שהמילה מתחילה בצליל תנועה.
באמירות כלליות, שמות עצם ברבים ושמות עצם שאינם ספירים מופיעים לעיתים קרובות בלי תווית: Dogs need exercise. (״כלבים זקוקים לפעילות גופנית״). שם עצם ספיר ביחיד זקוק בדרך כלל למילה מגדירה לפניו: a book — ספר כלשהו, the book — הספר, או my book — הספר שלי. מילה מגדירה היא כאן מילה שעוזרת להבהיר לאיזה שם עצם מתכוונים. למידע נוסף, עיינו ב־הסבר של קיימברידג׳ על תוויות יידוע ואי־יידוע.
שמות תואר, תוארי פועל והשוואה
שם תואר מתאר אדם או דבר. באנגלית הוא מופיע לרוב לפני שם עצם, כמו ב־a quiet room — חדר שקט, או אחרי be, כמו במשפט The room is quiet. (״החדר שקט״). בניגוד לעברית, שבה שם התואר בא בדרך כלל אחרי שם העצם ומתאים לו במין ובמספר, שמות תואר באנגלית לרוב אינם משתנים לפי רבים או מין דקדוקי. אותה צורה quiet מופיעה גם בצירוף two quiet rooms — שני חדרים שקטים. הוסיפו את סיומת הרבים לשם העצם, ולא לשם התואר.
תואר פועל יכול לתאר כיצד פעולה מתבצעת. השוו בין She is careful. (״היא זהירה״), שמתאר את האדם, לבין She drives carefully. (״היא נוהגת בזהירות״), שמתאר את הנהיגה שלה. תוארי פועל רבים המציינים אופן מסתיימים ב־-ly, אבל הסיומת אינה מבחן שמתאים לכל מקרה. Fast יכול להיות גם שם תואר, ״מהיר״, וגם תואר פועל, ״במהירות״, ואילו friendly, ״ידידותי״, הוא שם תואר. תואר הפועל הרגיל המקביל ל־good, ״טוב״, הוא well, ״היטב״.
כדי להשוות בין שני דברים, שמות תואר קצרים רבים מקבלים -er: This bag is cheaper than that one. (״התיק הזה זול יותר מהתיק ההוא״). שמות תואר ארוכים רבים משתמשים ב־more: This chair is more comfortable. (״הכיסא הזה נוח יותר״). צורת ההפלגה מציינת את הקצה בתוך קבוצה: the cheapest bag — התיק הזול ביותר, the most comfortable chair — הכיסא הנוח ביותר. יש צורות חריגות, ובהן good–better–best — טוב, טוב יותר, הטוב ביותר. כשזה שימושי, למדו שם תואר חדש יחד עם צורות ההשוואה שלו, והימנעו משילוב שתי דרכי ההשוואה בצורות כמו more cheaper.
בעלות לעומת קיום
השתמשו ב־have כדי לדבר על בעלות ועל קשרים אישיים או תכונות רבות. בעברית מבטאים בעלות לעיתים קרובות בעזרת ״יש ל־״, אך באנגלית האדם שיש לו דבר מה הוא הנושא. בהווה פשוט משתמשים ב־has עם he, she, it ועם שם עצם יחיד בתפקיד הנושא: Maya has a bicycle. (״למאיה יש אופניים״). במבנה הזה, שאלות ושלילה משתמשות ב־do/does: Does Maya have a bicycle? (״האם למאיה יש אופניים?״). אחרי does, הפועל העיקרי הוא have, ולא has. זו צורת הבסיס: הצורה שמופיעה במילון בלי to, כמו have, work או go.
תפגשו גם את have got, בעיקר לציון בעלות באנגלית בריטית מדוברת. למבנה הזה דרך משלו ליצור שאלה: Have you got a bicycle? (״יש לכם אופניים?״). שני המבנים שימושיים, אבל אין לערבב ביניהם וליצור Do you have got ...? בתחילת הלימוד, תרגלו דפוס אחד באופן עקבי.
There is ו־there are מציגים קיום או נוכחות של דבר מה, בדומה ל״יש״ בעברית. השתמשו ב־There is a shop near my house. (״יש חנות ליד הבית שלי״) כדי להציג חנות, וב־There are two shops. (״יש שתי חנויות״) עבור רבים. השוו ל־The shop is near my house. (״החנות ליד הבית שלי״): כאן החנות כבר מזוהה, ואתם מתארים את מיקומה. במשפטי ההצגה האלה, there אינו מציין מקום מרוחק, ואין לתרגם אותו אוטומטית ל״שם״.
הווה פשוט: הרגלים ועובדות
השתמשו בהווה פשוט לתיאור הרגלים, עובדות כלליות ומצבים שאתם מציגים כנכונים באופן כללי כעת. I walk to work. (״אני הולך לעבודה ברגל״) מתאר הרגל, ולא בהכרח פעולה שמתרחשת בזמן הדיבור. She lives near the station. (״היא גרה ליד התחנה״) מתאר את מצבה הנוכחי; הוא אינו קובע שהיא תגור שם לנצח.
ברוב הפעלים משתמשים בצורת הבסיס עם I, you, we, they. עם he, she, it או שם עצם יחיד בתפקיד הנושא, מוסיפים -s או את צורת הכתיב המתאימה: works — עובד או עובדת, watches — צופה, studies — לומד או לומדת. בשאלות ובשלילה, does כבר מסמן גוף שלישי יחיד, ולכן הפועל העיקרי חוזר לצורת הבסיס: Does she work here? (״האם היא עובדת כאן?״), She doesn't work here. (״היא לא עובדת כאן״).
עם I, you, we, they ועם שם עצם ברבים בתפקיד הנושא, משתמשים בשאלות האלה ב־do, ובשלילה ב־do not, שבדרך כלל מקוצר ל־don't: Do they work here? (״האם הם עובדים כאן?״), They don't work here. (״הם לא עובדים כאן״). הפועל העיקרי נשאר בצורת הבסיס. זכרו של־be יש דפוס נפרד, שהוסבר קודם.
מילות תדירות כמו often — לעיתים קרובות, ו־usually — בדרך כלל, מופיעות לרוב לפני הפועל העיקרי, אבל אחרי be: I usually cook. (״אני בדרך כלל מבשל״), I am usually busy. (״אני בדרך כלל עסוק״). הווה פשוט יכול לתאר גם לוחות זמנים. למדו את המשמעויות המרכזיות שלו לפני שימושים פחות נפוצים; המדריך של המועצה הבריטית להווה פשוט מציע תרגול נוסף.
הווה ממושך: פעולה בתהליך
הווה ממושך מורכב מ־am/is/are ואחריו צורת -ing. שני החלקים נחוצים: I am reading. (״אני קורא עכשיו״), ולא I reading. המבנה מציג פעולה שמתרחשת סביב הזמן שעליו מדברים. הכוונה יכולה להיות לרגע הזה ממש, או לתקופה זמנית סביב ההווה.
השוו בין She works in a hotel. (״היא עובדת במלון״) לבין She is working in a hotel this month. (״החודש היא עובדת במלון״). המשפט הראשון מציג את עבודתה כמצב כללי בהווה. השני מדגיש סידור זמני; היא לא חייבת לעבוד בשנייה המדויקת שבה אומרים אותו. בעברית אותה צורת הווה, ״עובדת״, יכולה לשמש בשני המקרים, ולכן חשוב לשים לב למשמעות. ההבדל הוא במה שרוצים להביע, ולא רק בשאלה אם מופיעה מילת זמן.
פעלים רבים שמתארים מצבים, ובהם know — לדעת, ו־need — להזדקק, במשמעויות המצב הרגילות שלהם, משמשים בדרך כלל בצורות פשוטות. אומרים I know the answer. (״אני יודע את התשובה״) גם כשמדברים על עכשיו. יש פעלים שמשמעותם משתנה בין השימוש הפשוט לממושך, ולכן אל תהפכו את כלל הפתיחה הזה לטענה שפועל מסוים לעולם אינו יכול לקבל צורת -ing.
עבר פשוט: מצב שהסתיים בעבר
עבר פשוט ממקם אירוע או מצב בתקופת עבר שהסתיימה. אפשר לציין את הזמן במפורש, כמו ב־We visited our friends yesterday. (״ביקרנו את החברים שלנו אתמול״), ואפשר להבין אותו מהשיחה. משפט אינו זקוק למילה yesterday, ״אתמול״, כדי להשתמש בזמן הזה. מה שקובע הוא מסגרת הזמן בעבר, ולא נוכחותה של מילת מפתח מסוימת.
פעלים רגילים יוצרים בדרך כלל את העבר בעזרת -ed, עם התאמות כתיב לפי הצורך. לפעלים חריגים יש צורות שצריך ללמוד: go–went — ללכת והלך, see–saw — לראות וראה. בשאלות ובשלילה רגילות עם פועלי פעולה אלה, השתמשו ב־did או ב־didn't ובצורת הבסיס: Did you go? (״הלכתם?״), I didn't go. (״לא הלכתי״). המידע על העבר כבר מופיע ב־did, ולכן didn't went אינו תקין.
ל־Be יש דפוס אחר בעבר: I/he/she/it was ו־you/we/they were. השתמשו ב־Was she at home? (״האם היא הייתה בבית?״) וב־She wasn't at home. (״היא לא הייתה בבית״), בלי did. שמרו בתרגול על ההבחנה הזאת בין be לבין פעלים עיקריים רגילים.
איך מדברים על העתיד
באנגלית יש כמה דרכים להתייחס לעתיד. Will ואחריו צורת הבסיס יכולים להביע תחזית, הבטחה או החלטה שמתקבלת ברגע הדיבור. אם תראו מישהו מתקשה לשאת תיק, I'll help you. (״אעזור לך״) יכול להביע את ההחלטה המיידית שלכם. צורת השלילה won't היא קיצור של will not.
Be going to ואחריו צורת הבסיס מבטאים לעיתים קרובות כוונה קיימת או תחזית שמבוססת על סימנים בהווה. I'm going to study tonight. (״אני מתכוון ללמוד הערב״) מציג תוכנית שכבר יש לכם. שמרו על am/is/are במבנה הזה; I going to study אינו שלם.
הווה ממושך יכול לתאר אירוע עתידי שכבר נקבע: We're meeting our teacher tomorrow. (״אנחנו נפגשים מחר עם המורה שלנו״). האפשרויות האלה יכולות לחפוף, וההקשר משפיע על מה שנשמע טבעי. אל תתייחסו ל־will כתרגום הכרחי לכל רעיון שמובע בעתיד בעברית. החליטו תחילה אם אתם מודיעים על החלטה, מתארים כוונה או מתייחסים למפגש או לאירוע שנקבעו.
הווה מושלם: הקשר בין העבר להווה
הווה מושלם מורכב מ־have/has ומצורת הבינוני של העבר, המכונה לעיתים ״הצורה השלישית של הפועל״. בפעלים רגילים הכתיב שלה זהה לצורת העבר עם -ed; בפעלים חריגים היא יכולה להיות שונה, כמו ב־write–wrote–written — שלוש הצורות של הפועל ״לכתוב״. הזמן הזה מחבר מצב בעבר להווה, במקום רק למקם אותו במסגרת עבר שהסתיימה. אין לו זמן מקביל אחד בעברית, ולכן לא כדאי לבחור בו לפי תרגום מילה במילה.
למשל, I have lost my key. (״איבדתי את המפתח שלי״) יכול להסביר למה אינכם יכולים לפתוח את הדלת עכשיו. I lost my key yesterday. (״איבדתי את המפתח שלי אתמול״) ממקם את האובדן בזמן מוגדר שהסתיים. בדרך כלל לא משלבים הווה מושלם עם ביטוי זמן שהסתיים, כמו yesterday. הוא מתאר גם ניסיון שנצבר עד עכשיו ומצבים מסוימים שעדיין נמשכים: I have lived here for two years. (״אני גר כאן כבר שנתיים״). כאן האדם עדיין גר במקום. הסקירה הזאת היא נקודת פתיחה; לשימושים נוספים, עיינו ב־הסבר של המועצה הבריטית על הווה מושלם.
קראו גם: זמנים באנגלית: איך ללמוד אותם בלי להתבלבל? הסבר למתחילים
שאלות ושלילה: בחרו את המבנה הנכון
לא כל השאלות באנגלית נוצרות באמצעות הוספת אותה מילת עזר. בדקו קודם את מבנה הפועל. עם be, מעבירים אותו לפני הנושא. עם פועל עיקרי רגיל בהווה פשוט או בעבר פשוט, רוב השאלות זקוקות ל־do/does/did. עם פועל מודאלי כמו can, מעבירים את הפועל הזה לפני הנושא. הטבלה מציגה גם את פועל העזר have בהווה מושלם.
| חיווי | שאלה | שלילה |
|---|---|---|
| She is ready. (״היא מוכנה״) | Is she ready? (״האם היא מוכנה?״) | She isn't ready. (״היא לא מוכנה״) |
| She works here. (״היא עובדת כאן״) | Does she work here? (״האם היא עובדת כאן?״) | She doesn't work here. (״היא לא עובדת כאן״) |
| She can help. (״היא יכולה לעזור״) | Can she help? (״האם היא יכולה לעזור?״) | She can't help. (״היא לא יכולה לעזור״) |
| She has finished. (״היא סיימה״) | Has she finished? (״האם היא סיימה?״) | She hasn't finished. (״היא עדיין לא סיימה״) |
בצורת פועל מורכבת, השתמשו בפועל העזר הראשון ליצירת השאלה, והוסיפו אחריו not לשלילה: Is she working? (״האם היא עובדת עכשיו?״), She isn't working. (״היא לא עובדת עכשיו״). פועל העזר have במשפט Has she finished? (״האם היא סיימה?״) מתנהג אחרת מפועל שמציין בעלות במשפט Does she have a bicycle? (״האם יש לה אופניים?״). מילות שאלה מופיעות בדרך כלל לפני מבנה השאלה: Where does she work? (״איפה היא עובדת?״). אל תוסיפו עוד do כשכבר יש פועל עזר מתאים.
חריג נפוץ נוגע לשאלות על הנושא עצמו. בשאלה הניטרלית Who works here? (״מי עובד כאן?״), who תופס את מקום הנושא, ולכן אין does. השוו ל־Who does she help? (״למי היא עוזרת?״): כאן she עדיין משמש כנושא, והשאלה היא על המושא. ההבחנה הזאת מוסברת בהרחבה ב־מדריך קיימברידג׳ לשאלות עם מילות שאלה.
יכולת, עצה והכרח
פעלים מודאליים מוסיפים לפועל אחר משמעויות כמו יכולת, רשות, עצה או הכרח. למתחילים, can, should ו־must הם נקודת פתיחה שימושית. אחריהם באה צורת הבסיס בלי to, והם אינם מקבלים סיומת -s בגוף שלישי: She can swim. (״היא יודעת לשחות״), ולא She cans to swim.
Can יכול לתאר יכולת או לשמש לבקשת רשות: Can I sit here? (״אפשר לשבת כאן?״). Should מציג לעיתים קרובות עצה: You should rest. (״כדאי לכם לנוח״). Must יכול להביע דרישה מחייבת: You must show your ticket. (״אתם חייבים להציג את הכרטיס שלכם״). אלה משמעויות מרכזיות ושימושיות, ולא כל השימושים האפשריים.
שימו לב לשלילה. You mustn't enter. פירושו ״אסור לכם להיכנס״. You don't have to enter. פירושו ״אתם לא חייבים להיכנס״; הוא אינו אוסר על הכניסה. המשמעויות אינן ניתנות להחלפה. גם Have to מבטא הכרח, אבל מבחינה דקדוקית משתמשים בו בצורות כמו Does she have to ...? (״האם היא חייבת...?״). מידע נוסף נמצא ב־הסבר של קיימברידג׳ על הפועל המודאלי שמבטא חובה.
מילות יחס: זמן, מקום ותנועה
מילות יחס מחברות שם עצם או כינוי גוף לשאר המשפט. הן יכולות לציין מיקום, זמן או כיוון. רק לעיתים רחוקות יש למילת יחס תרגום אחד שמתאים לכל הקשר בשפה אחרת. לכן שימושי יותר ללמוד אותה יחד עם הצירוף שסביבה, במקום לצפות שתרגום יחיד יעבוד בכל מקום.
לציון מקום, in מציג לעיתים קרובות דבר שנמצא בתוך שטח או חלל, on — דבר שנמצא על משטח, ו־at — דבר שנמצא בנקודה מסוימת או במקום שקשור לפעילות. השוו בין in the box — בתוך הקופסה, on the desk — על שולחן הכתיבה, ו־at the bus stop — בתחנת האוטובוס. אלה דפוסי התחלה, ולא הגדרות מלאות. צריך ללמוד גם צירופים קבועים כמו on the bus — באוטובוס.
לציון זמן, השתמשו ב־at עם שעות, ב־on עם ימים ותאריכים, וב־in עם חודשים, שנים ועונות. כך מתקבלים הצירופים at seven — בשבע, on Monday — ביום שני, ו־in September — בספטמבר. בעברית שלושתם משתמשים בבי״ת, אך באנגלית הבחירה שונה. ביטויים כמו next Monday — ביום שני הבא, ו־last year — בשנה שעברה, בדרך כלל אינם זקוקים לאחת ממילות היחס האלה באנגלית. תנועה לעבר יעד משתמשת לעיתים קרובות ב־to, כמו ב־go to school — ללכת לבית הספר, אבל הביטוי היומיומי הוא go home — ללכת הביתה, בלי to. שימו לב לצירופים שלמים ורשמו אותם כשאתם נתקלים בהם.
חיבור רעיונות במשפט
אחרי שתוכלו ליצור משפט פשוט, חברו אליו רעיון שני. And, ״ו־״, מוסיף מידע; but, ״אבל״, מציג ניגוד; ו־because, ״כי״ או ״מפני ש־״, מציין סיבה. החיבור צריך לשקף את מה שאתם מתכוונים לומר, ולא רק להאריך את המשפט.
במשפט I want to practise, but I am tired. (״אני רוצה לתרגל, אבל אני עייף״), החלק השני מנוגד לראשון. במשפט I am studying because I have a test tomorrow. (״אני לומד כי יש לי מבחן מחר״), הוא מסביר את הסיבה. כל חלק עדיין זקוק למבנה פנימי תקין. משפט ארוך יותר אינו מבטל את הצורך בנושא, בצורת פועל מתאימה או בתווית לפני שם העצם.
בנו את החיבורים האלה בהדרגה. שני רעיונות ברורים ומחוברים הם נקודת פתיחה טובה לפני משפטים ארוכים עם כמה פסוקיות משועבדות. כשאתם בודקים את הכתיבה שלכם, שאלו גם אם כל חלק תקין מבחינה דקדוקית וגם אם מילת הקישור מביעה את היחס שאליו התכוונתם.
קראו גם: צירופי מילים באנגלית: מה הם ו־50 דוגמאות שימושיות עם הסברים
איך ללמוד דקדוק מתוך משמעות
בחרו משימה מעשית אחת ואת הדקדוק שנחוץ לביצועה. כדי להציג את עצמכם, תרגלו כינויי גוף, be וצירופי שם עצם פשוטים. כדי לתאר את היום שלכם, עבדו על הווה פשוט. כדי לתאר טיול שהיה לאחרונה, התחילו בעבר פשוט. כך לכל צורה חדשה יש מטרה, וקל יותר לזהות איזה מידע חסר כשמשפט מרגיש לא שלם.
אחרי קריאת כלל, כתבו כמה משפטים נכונים או שימושיים עבורכם. שנו את הנושא, צרו שלילה ושאלו שאלה, ובדקו אילו מילים צריכות להשתנות. לאחר מכן הסבירו את הבדל המשמעות בין שתי צורות, למשל בין הרגל לפעולה שמתבצעת כעת. אם אינכם יכולים להסביר את ההבדל, חזרו למצב המתואר, ולא רק לסיומת.
חזרו על הטעויות שלכם לפי סוג. נושא חסר, צורת פועל שגויה ותווית חסרה דורשים הסברים שונים. תיקון המילה הגלויה בלבד, בלי להבין את תפקידה, מקשה לבנות בהמשך משפט אחר. חזרו לאותו מבנה עם אוצר מילים חדש, וחפשו אותו בטקסטים קצרים ובהקלטות.
אוצר מילים ודקדוק תומכים זה בזה. תוכלו להשתמש ב־תרגילי אוצר המילים של LuvStudy כדי לתרגל משמעות, איות והאזנה להגיית מילים, ואז לשלב מילים מוכרות במשפטים משלכם. כלי תרגול אוצר המילים אינו מעריך אוטומטית את הדקדוק של משפטים שנכתבים באופן חופשי; בדקו אותם מול מקור דקדוק אמין או בעזרת אדם שיכול לתת משוב מדויק.
בדקו את כללי היסוד
המשימות האלה חוזרות על כללים שכבר הוסברו במאמר. בחרו בתשובה שמתאימה גם לצורה וגם למשמעות. ההסברים נועדו לעזור לכם לזהות על מה כדאי לחזור, ולא להתייחס לתרגיל רק כאל ציון.
- בחרו את הפועל: My sister ___ at home. (am / is / are)
- בחרו את תווית אי־היידוע לשעה אחת שאינה מסוימת: We need ___ hour. (a / an)
- תקנו את השאלה: Does he works here?
- תארו פעולה שמתרחשת עכשיו: Please wait. I ___ a message. (write / am writing)
- תקנו את משפט השלילה: We didn't went out yesterday.
- בטאו היעדר חובה, ולא איסור: You ___ bring food; we have enough. (mustn't / don't have to)
- שאלו מי עובד כאן: Who ___ here? (work / works)
- בחרו את כינוי הגוף: Please send the address to ___. (I / me)
תשובות והסברים
- My sister is at home. (״אחותי בבית״). הנושא ביחיד מקבל is; הפועל מחבר אותו למיקום.
- We need an hour. (״אנחנו צריכים שעה״). המילה hour מתחילה בצליל תנועה מפני שהאות הראשונה שלה, h, אינה נהגית.
- Does he work here? (״האם הוא עובד כאן?״). Does כבר מסמן גוף שלישי יחיד, ולכן הפועל העיקרי מופיע בצורת הבסיס.
- Please wait. I am writing a message. (״המתינו בבקשה. אני כותב הודעה״). הווה ממושך מציג את הפעולה כמתרחשת עכשיו; צריך גם am וגם writing.
- We didn't go out yesterday. (״לא יצאנו אתמול״). אחרי didn't משתמשים בצורת הבסיס go, ולא בצורת העבר went.
- You don't have to bring food; we have enough. (״אתם לא חייבים להביא אוכל; יש לנו מספיק״). אין צורך להביא אוכל. לעומת זאת, Mustn't היה מבטא איסור.
- Who works here? (״מי עובד כאן?״). השאלה הניטרלית הזאת מתייחסת לנושא, ולכן לא מוסיפים does, והפועל שומר על צורת ההווה ביחיד.
- Please send the address to me. (״שלחו לי בבקשה את הכתובת״). אחרי מילת היחס to, כינוי הגוף מופיע בצורת המושא.
קראו גם: כללי קריאה באנגלית למתחילים: צלילים ודוגמאות
מה כדאי ללמוד בהמשך
בסיס שימושי הוא היכולת לבנות משפט ברור, להפוך אותו לשאלה או לשלילה ולהסביר מדוע הצורות העיקריות שבו מופיעות. אין צורך לזכור מיד כל מונח מקצועי. כן צריך להבחין, למשל, בין תיאור עם be לבין פעולה עם פועל רגיל, ובין הרגל לפעולה שמתבצעת כעת.
משם הרחיבו בכל פעם תחום אחד: העמיקו בזמנים, למדו איך בוחרים תוויות בהקשרים שונים, הכירו מבנים נפוצים עם פעלים ותרגלו דיבור רציף וארוך יותר. דקדוק נעשה שימושי דרך מפגש חוזר עם משפטים בעלי משמעות. שמרו את המדריך כמקור לעיון וחזרו לחלק שעונה על השאלה הבאה שלכם.
